כל כך הרבה שנים אני מנסה לשמור על האיזון העדין הזה בין להיות אמא לילדים עם צרכים מיוחדים , להיות קשובה ורגישה אליהם לבין להיות קשובה ורגישה לעצמי .
זה הריקוד שאני לומדת ומתאמנת על צעדיו כבר כל כך הרבה שנים וכנראה אמשיך לכל שארית חיי .כל כך הרבה שנים עשיתי הכול בעיקר למען אחרים והרווחתי ביושר את התובנה והזכות להבין שאם לא אהיה למען עצמי , אם לא אגדיש זמן לשקט הנפשי שלי לא אוכל להיות אמא טובה מספיק לילדים שלי .
והתובנה הזאת לקחה אותי הרחק הרחק מהבית.
פעם בשנה היצאתי לטייל לבד בחו״ל ולמלא את המצבורים המתרוקנים של נפשי.
כל כך מהר התרגלתי לטייל לבד ,ברגע שעליתי על המטוס חשתי שחרור מוחלט מכל מטלות הבית ואחריות שאני חשה כלפי בני הבית, עבודה , עיסוקים גשמיים אחרים .
בחו״ל אני בשביל עצמי וחזרתי הביתה יותר רגוע יותר שמחה ופנויה יותר לבני הבית.
ופתאום כשהחלטתי לקחת את ביתי הבכורה לטיול בנות יחד איתי ועם אחותי הקטנה בלונדון בספטמבר האחרון זה היה אחרת .