נעים להכיר
״יש לך את האומץ פשוט ללכת אחרי החלומות שלך, את לא מחכה שמישהו יעשה בשבילך משהו, אם את רוצה משהו את פשוט הולכת על זה״.
כך אמרה לי המנהלת שלי באחת העבודות הראשונות שלי בתל אביב.
אני חושבת שהיא ראתה בי משהו שאני עצמי עוד לא לגמרי הבנתי.
נעים מאוד
אני קטי, אמא למישל דניאל ויונתן, נשואה לאלון – האיש שנותן לי את החופש והביטחון ללכת בדרך שלי.
נולדתי וגדלתי בעיר יפהפייה באוקראינה, על שפת הנהר.
זו הייתה ילדות של חופש: לשחק בחוץ עד רדת החשכה, לטפס על עצים, להמציא משחקים ולהעלות הצגות לשכנים בסוף חופשת הקיץ.
ילדות פשוטה ומאושרת
עליתי לארץ לבד בגיל 16 במסגרת תוכנית נעל״ה.
אחר כך הגיע הצבא, ולאחריו המשכתי במסלול שנראה לי אז טבעי לגמרי – לימודי מנהל עסקים.
בסוף השנה הראשונה אני יושבת בשולחן האחרון בכיתה של פרופ’ רוזנטל, המרצה להתנהגות ארגונית, ומציירת על הדפים שחילק את חדר החלומות שלי – כוננית ספרים, צמחים וכיסא נדנדה.
הוא טופח לי על הכתף ואומר:
“ילדה, החוג לאדריכלות נמצא בקצה השני של הקמפוס. נראה לי שטעית בכיתה.”
את שנת הלימודים הבאה כבר התחלתי שם, בקצה השני של הקמפוס.
פתאום גיליתי עולם – וכל הפוטנציאל הלא ממומש התפרץ כמו הר געש.
שינוי מסלול
בשנה האחרונה ללימודי האדריכלות, בזמן שאני יושבת ומשרטטת את פרויקט הגמר שלי, מודעת פרסומת אחת שינתה את המסלול שלי.
שיעור ניסיון וכוס קפה חינם בבית ספר לאיפור.
לפעמים החלטות גדולות מתחילות ממשהו קטן.
נרשמתי לשיעור – ומשם החיים שלי קיבלו כיוון אחר לגמרי.
עברתי לתל אביב ללמוד ולעבוד כמאפרת בעולם הזוהר, וככה, כמעט בלי לשים לב, עברו יותר מ-20 שנה.
במהלך השנים הספקתי לעזוב את תל אביב, לחזור לנתניה, להכיר את אלון, להביא שלושה ילדים לעולם, ללמוד להיות אמא, להכיר מקרוב את המילה אוטיזם, לעבור לגור בקיבוץ בצפון, להבין שאנחנו בעצם עכברי עיר – ולעבור לעפולה.
קורונה
כל הקולגות שלי מעלות סרטוני איפור.
ולי יש הבנה מאוד ברורה: את זה אני לא רוצה לעשות.
יום אחד, אחרי שבעלי שוב התיישב בטעות על אחד הספרים שהיו פזורים בכל הבית, הוא רטן שאין מקום בבית שאני לא משאירה בו ספר פתוח.
זה הדליק אצלי ניצוץ.
אספתי את כל הספרים שקראתי, הוספתי כמה אקססוריז, נכנסתי לחדר השינה ויצרתי על המיטה קולאז׳ קטן.
צילמתי עם הנייד.
ספרים, תמונות, רגעים קטנים.
התחלתי לכתוב על הספרים שאהבתי, על החיים כאמא לילדים עם צרכים מיוחדים, על ההתמודדות עם הסגר ועל כל הביחד הזה שנכפה עלינו.
ופתאום הבנתי — המצלמה נותנת לי דרך להתמודד עם תקופה מורכבת.
השינוי
ההתמודדות דרך עדשת המצלמה הייתה עבורי גילוי משנה חיים.
פתאום הבנתי שתיעוד של רגעים קטנים יכול להפוך אותם לעוגנים של משמעות וחוסן בתוך מציאות מורכבת.
רציתי להבין את זה לעומק, וללמוד איך אפשר להשתמש בכלי הזה לא רק עבור עצמי, אלא גם עבור אחרים.
נרשמתי ללימודי פוטותרפיה בשלוחת לימודי החוץ של מכללת תל חי — ומשם התחיל מסע חדש של גילוי אישי ומקצועי.
״כאן ועכשיו״
בשנת 2012 בתי הבכורה, מישל, אובחנה עם אוטיזם.
ההתמודדות הראשונית שלי הייתה מלאה בהאשמה עצמית ובעיקר בפחד מפני העתיד הלא נודע.
עד שיום אחד הבנתי: החיים קורים כאן ועכשיו.
מה שקיים באמת הוא הרגע הזה.
החרדה התחילה לשקוט, ואני התמקדתי ביצירת מציאות משפחתית חדשה ושמחה יותר.
לבתי שלי – ולכולנו — מגיעים זיכרונות חיוביים.
קלפים וסדנאות
תוך כדי הלימודים התחלתי לחקור לעומק את הכוח של זיכרונות חיוביים ואת ההשפעה שלהם על האופן שבו אנחנו חווים את החיים.
אספתי חומרים ויזואליים, ניסיתי, בדקתי והעברתי סדנאות לקבוצות קטנות – עד שהרגשתי שנוצרה חוויה שלמה ומדויקת.
כך נולדה הסדנה ליצירת זיכרונות משמחים, שבה אני עושה שימוש בקלפים שיצרתי ובצילום ככלי להתבוננות, שיחה ויצירת עוגנים חיוביים בזיכרון.
בשנה הראשונה הסטודיו היה קטן ואינטימי. לצד הסדנאות שהעברתי בו, יצאתי גם להעביר סדנאות לקבוצות גדולות וצוותים מחוץ לסטודיו.
אחרי שנה עברתי לסטודיו גדול יותר – והבנתי שאני רוצה להעביר את הכלים והידע שיצרתי לכמה שיותר אנשים.
