לוח ההשראה שלי

 יצירת חזון חיובי על ידי שימוש בויזואליזציה

איך להשתמש בכוחם של המחשה ודמיון כדי  ליצור  את העתיד החיובי אנחנו  רוצים לעצינו. שילוב אלמנטים של פוטותרפיה, חשיבה חיובית, ויזואליזציה, ותכנון עתידי.

 

לפרטים נוספים
לתפוס את הרגע

סדנת
'לתפוס את הרגע'

בסדנה זו נלמד כיצד לפתח מודעות לרגעים הקטנים והמשמחים בחיינו, ואיך לתעד אותם באופן שיעזור לנו לשמר זיכרונות חיוביים גם מתקופות מאתגרות 

לפרטים נוספים

סדנה ליצירת זיכרונות משמחים

החיים הם אוסף של רגעים ואני משתדלת לגרום לרגעים האלה להיות הכי יפים ומאושרים כמה שאפשר וגם מתעדת אותם.
מזמינה אותך להצטרף אלי ללמוד ליצר רגעים וזכרונות משמחים בעצמך! 

לפרטים נוספים

סדנה ליצירת זיכרונות משמחים

החיים הם אוסף של רגעים ואני משתדלת לגרום לרגעים האלה להיות הכי יפים ומאושרים כמה שאפשר וגם מתעדת אותם.
מזמינה אותך להצטרף אלי ללמוד ליצר רגעים וזכרונות משמחים בעצמך! 

לפרטים נוספים

איך הכול התחיל? בואו לקרוא על המסע שלי

מאדריכלות לצילום ופוטותרפיה

שמי קטי, אני אמא למישל, דניאל, יונתן ונשואה לאלון מאז 2008. בוגרת לימודי אדריכלות שיום אחד לא עסקה בתחום באופן פורמלי אך מצד שני כל יום עוסקת, חיה ונושמת את תחום העיצוב.

לסיפור המלא שלי
תמונת פרופיל

לאחרונה בבלוג

תרופה בלי מרשם השבוע היה מהסוג הזה שממלא עד הקצה. הרבה סדנאות, מפגשים פרטניים, פנים מוכרות וגם חדשות, רגעים של חיבור וגם של עייפות טובה. ובין לבין עוד נשארה בי ההתרגשות מהלידה של אחותי בשבוע הקודם — רגע שמוציא אותך מהשגרה ומחזיר פרופורציות על מה באמת חשוב. ובתוך כל זה, היו כמה שיחות שלא עזבו אותי. משתתפות בסדנאות שסיפרו שהן עוקבות אחרי כבר שנים, ושמתגעגעות לתקופה שבה שיתפתי כאן גם דברים “שלי” — ספרים, טיולים, מחשבות קטנות על החיים, לא רק סדנאות ותוכן מקצועי. ואני מודה – גם אני מתגעגעת. יש בי געגוע לתקופה שבה השיתוף היה חלק מהחוויה, לא כלי עבודה. השיחות האלה גרמו לי לשאול את עצמי שאלות שאני נוגעת בהן שוב ושוב: למה אני בכלל ממשיכה לנהל רשתות חברתיות? כמה מזה נובע מהרצון האמיתי לחלוק, ליצור שיחה, לפתוח לב, וכמה כבר נהיה “צריך” – חלק מהעבודה, שגרה, משהו שדורש ממני גם כשלא בא לי? ואולי בעצם זו אותה שאלה שחוזרת גם ממקום אחר – מה קורה כשבין הרצון לחוות לבין הרצון לשתף, משהו הולך לאיבוד? זה עלה שוב בסדנה אחרת, כשמישהי סיפרה שהיא אף פעם לא מצלמת. שתמיד יש מישהי אחרת שתתעד, והיא מעדיפה פשוט לחוות. ומאז אני מסתובבת עם המחשבה הזו – האם תיעוד באמת גוזל מאיתנו את החוויה, או שאולי זו רק דרך אחרת לחוות אותה, לעבד, לשמור, לזכור? עם כל זה בראש יצאתי אתמול ליום בגולן. לא כדי לחשוב, לא כדי לעבוד, רק לנשום. להתרחק רגע, להסתכל על צבעים של חורף שמתחילים, להרגיש את האוויר הקריר של תחילת הסתיו, את הרכות של האור. וכמו שקורה לי כמעט תמיד, דווקא כשלא תכננתי – בא לי לצלם. לא בשביל פוסט, לא בשביל תוכן, אלא בשביל לזכור. בשביל לשמור בתודעה את התחושה הזו של שקט בגוף. וזה חידד לי שוב למה אני כל כך אוהבת את הצילום, ולמה אני מאמינה בכוח שלו גם ככלי טיפוח נפשי. מחקרים מראים שטבע משפיע על המוח כמעט כמו טיפול רגשי: הוא מווסת את הנשימה, מוריד סטרס, ומעלה את רמות הדופמין והסרוטונין – ואותו אפקט חוזר גם כשאנחנו מסתכלים בתמונות שצילמנו שם. המוח פשוט חוזר לאותה תחושת רוגע. זיכרון שהופך לכלי. אז אולי אני לא באמת צריכה לבחור – בין לחוות לבין לתעד, בין להיות אישית לבין להיות עסקית. אולי הדיוק שלי נמצא באמצע: לשתף לא כי “צריך”, אלא כי בא לי לשמור רגע, ולשתף אותו עם מי שאולי גם תרגיש משהו דומה. ובעוד שבוע, חודש או שנה, כשאסתכל שוב על התמונות מהגולן, אני כבר יודעת מה ארגיש — לא רק את הנוף, אלא את אותה שלווה שמתחילה מבפנים, כמו תרופה בלי מרשם.

תרופה בלי מרשם

יום אחד בגולן שהחזיר לי נשימה ופרספקטיבה     השבוע היה מהסוג הזה שממלא עד הקצה. הרבה סדנאות, מפגשים פרטניים, פנים מוכרות וגם חדשות, רגעים

לקריאה »