לפני כמעט תשע שנים, הבת הגדולה שלי אובחנה על הספקטרום האוטיסטי.
למרות העובדה שאני זאת שזיהיתי את ה״בעיה”, למרות זאת שאני הייתי זאת שלקחתי אותה לאיבחונים.
הרגע הזה שבו מודיעים לי שהבת שלי, בת ה3, הדבר המתוק הזה היא ״אוטיסטית״…
זה שבר אותי!! ריסק אותי.. השמיים נפתחו ונפלה עליי משאית זבל!!
שלושה שבועות העברתי בבכי , בלי שום יכולת לתפקד וכל הזמן רק שאלתי את עצמי :
״מה יהיה?״
״למה זה קרה דווקא לי?״
ועוד שאלות רבות ומיותרות שלא היו להן תשובות…
ואז פגישה אחת עם אישה מיוחדת וחשובה מאוד בחיי שינתה את הכול .
אחרי שיחה של שעה איתה, הבנתי שאף אחד לא יכול לספק לי תשובות! הבנתי שאלה החיים שלי עכשיו ומכאן והלאה אני הולכת להתנהל במתכונת הבאה:
מתכננים את היום הקרוב, את השבוע הקרוב וככה מגיעים לחודש, לשנה, לעשור!
אני לא מתכננת שנה קדימה, כי אני באמת לא יודעת מה יהיה !!
לפני מספר ימים דניאל הבן האמצעי שלי בן ה11 שאל באיזה גיל לדעתי הוא ייצא מהבית.
ומצאתי את עצמי מסבירה לו שלצערי אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה מסיבה אחת פשוטה שכבר המון שנים אני לא חושבת כל כך רחוק.
מצד אחד ראיתי את האכזבה בעיניו מכיוון שכנראה ציפה לתשובה מפורטת ומדוייקת כמו שהוא רגיל לקבל ממני לרוב אך אחרי שסיפרתי לו מה הסיבה לכך שבמשפחה שלנו לא רגילים לתכנן למעבר לסופ״ש הקרוב הוא קיבל את זה בהבנה.
בכל רגע נתון אני משתדלת לראות משהו יפה , אם אי אפשר לצאת מהבית ולהנות מהאביב שבחוץ , אני אביא לי פרחים הביתה.
אם אי אפשר לטוס כרגע לחו״ל – אארגן את כל התמונות שלנו מהטיולים האחרונים לאלבום ואזמין ספרים יפים על ערים ומדינות יפות ויחד עם הילדים אשב לדפדף בהם ונשחזר חוויות ונדמיין יחד לאיזו מדינה היינו רוצים לנסוע בעתיד.
על הדרך גם אשלח אותם להכין לי דף יפה עם העובדות חשובות ומעניינות על אותה מדינה, שיתרגלו חיפוש בגוגל, קצת גיאוגרפיה והיסטוריה.
וזה משהו שמאוד מאוד עזר לי ולנו כמשפחה לעבור גם את התקופה המטורפת של קורונה וגם את חופשות הקיץ הארוכות בהן רק למישל יש קייטנה ואני נשארת עם הבנים בבית.
