בלוג

תרופה בלי מרשם השבוע היה מהסוג הזה שממלא עד הקצה. הרבה סדנאות, מפגשים פרטניים, פנים מוכרות וגם חדשות, רגעים של חיבור וגם של עייפות טובה. ובין לבין עוד נשארה בי ההתרגשות מהלידה של אחותי בשבוע הקודם — רגע שמוציא אותך מהשגרה ומחזיר פרופורציות על מה באמת חשוב. ובתוך כל זה, היו כמה שיחות שלא עזבו אותי. משתתפות בסדנאות שסיפרו שהן עוקבות אחרי כבר שנים, ושמתגעגעות לתקופה שבה שיתפתי כאן גם דברים “שלי” — ספרים, טיולים, מחשבות קטנות על החיים, לא רק סדנאות ותוכן מקצועי. ואני מודה – גם אני מתגעגעת. יש בי געגוע לתקופה שבה השיתוף היה חלק מהחוויה, לא כלי עבודה. השיחות האלה גרמו לי לשאול את עצמי שאלות שאני נוגעת בהן שוב ושוב: למה אני בכלל ממשיכה לנהל רשתות חברתיות? כמה מזה נובע מהרצון האמיתי לחלוק, ליצור שיחה, לפתוח לב, וכמה כבר נהיה “צריך” – חלק מהעבודה, שגרה, משהו שדורש ממני גם כשלא בא לי? ואולי בעצם זו אותה שאלה שחוזרת גם ממקום אחר – מה קורה כשבין הרצון לחוות לבין הרצון לשתף, משהו הולך לאיבוד? זה עלה שוב בסדנה אחרת, כשמישהי סיפרה שהיא אף פעם לא מצלמת. שתמיד יש מישהי אחרת שתתעד, והיא מעדיפה פשוט לחוות. ומאז אני מסתובבת עם המחשבה הזו – האם תיעוד באמת גוזל מאיתנו את החוויה, או שאולי זו רק דרך אחרת לחוות אותה, לעבד, לשמור, לזכור? עם כל זה בראש יצאתי אתמול ליום בגולן. לא כדי לחשוב, לא כדי לעבוד, רק לנשום. להתרחק רגע, להסתכל על צבעים של חורף שמתחילים, להרגיש את האוויר הקריר של תחילת הסתיו, את הרכות של האור. וכמו שקורה לי כמעט תמיד, דווקא כשלא תכננתי – בא לי לצלם. לא בשביל פוסט, לא בשביל תוכן, אלא בשביל לזכור. בשביל לשמור בתודעה את התחושה הזו של שקט בגוף. וזה חידד לי שוב למה אני כל כך אוהבת את הצילום, ולמה אני מאמינה בכוח שלו גם ככלי טיפוח נפשי. מחקרים מראים שטבע משפיע על המוח כמעט כמו טיפול רגשי: הוא מווסת את הנשימה, מוריד סטרס, ומעלה את רמות הדופמין והסרוטונין – ואותו אפקט חוזר גם כשאנחנו מסתכלים בתמונות שצילמנו שם. המוח פשוט חוזר לאותה תחושת רוגע. זיכרון שהופך לכלי. אז אולי אני לא באמת צריכה לבחור – בין לחוות לבין לתעד, בין להיות אישית לבין להיות עסקית. אולי הדיוק שלי נמצא באמצע: לשתף לא כי “צריך”, אלא כי בא לי לשמור רגע, ולשתף אותו עם מי שאולי גם תרגיש משהו דומה. ובעוד שבוע, חודש או שנה, כשאסתכל שוב על התמונות מהגולן, אני כבר יודעת מה ארגיש — לא רק את הנוף, אלא את אותה שלווה שמתחילה מבפנים, כמו תרופה בלי מרשם.

תרופה בלי מרשם

יום אחד בגולן שהחזיר לי נשימה ופרספקטיבה     השבוע היה מהסוג הזה שממלא עד הקצה. הרבה סדנאות, מפגשים פרטניים, פנים מוכרות וגם חדשות, רגעים

לקריאה >>

איך מזהים רגעים ששווה לצלם?

לפני מספר ימים העלתי סדרה של סטוריז לעמוד האינסטגרם שלי בהם סיפרתי על החודש המאתגר שעובר עליי דרך התמונות שצילמתי במהלך החודש הזה. הסטורי האחרון

לקריאה >>
London

אמא יותר טובה למישל

כל כך הרבה שנים אני מנסה לשמור על האיזון העדין הזה בין להיות אמא לילדים עם צרכים מיוחדים ו להיות קשובה ורגישה אליהם ןלהיות קשובה ורגישה לעצמי .

לקריאה >>

היום שבו החלטתי שאני לא מפחדת יותר מהמחשבות על -״מה יהיה״!
לפני קצת יותר משמונה שנים, הבת הגדולה שלי אובחנה על הספקטרום האוטיסטי.

למרות העובדה שאני זאת שזיהיתי את ה״בעיה״ , למרות שאני הייתי זאת שלקחה אותה לאיבחונים, הרגע שבו מודיעים לך שהבת שלך, בת ה-3, הדבר המתוק הזה היא "אוטיסטית".

זה שבר לי את הלב, עברתי בבכי שלושה שבועות, בלי שום יכולת לתפקד וכל הזמן.
רק שאלתי את עצמי: ״למה?״, ״למה זה קרה דווקא לי?״, ״מה יהיה עכשיו?״, ו-״מה יהיה בעתיד?״, ועוד שאלות רבות ומיותרות שלא היו להן תשובות.

ואז פגישה אחת עם אישה מיוחדת וחשובה מאוד בחיי שינתה את הכול.

אחרי שיחה של שעה איתה , הבנתי שאף אחד לא יכול לספק לי תשובות!

הבנתי שאלה החיים שלי עכשיו ומכאן והלאה אני הולכת להתנהל במתכונת הבאה:

מתכננים את היום הקרוב, את השבוע הקרוב וככה מגיעים לחודש , לשנה, לעשור!

אני לא מתכננת שנה קדימה, כי אני באמת לא יודעת מה יהיה!!
בכל רגע נתון אני משתדלת לראות משהו יפה, אם אי אפשר לצאת מהבית ולהנות מהאביב שבחוץ, אני אביא לי פרחים הביתה.
אם אי אפשר לטוס כרגע לחו״ל – אארגן את כל התמונות שלנו מהטיולים האחרונים לאלבום ואזמין ספרים יפים על ערים ומדינות יפות ויחד עם הילדים אשב לדפדף.